מאמרים

איך ניגשים לתקצב צדק חברתי? ההיבט הערכי של חיינו, ובתוכו גם הדרישה לצדק חברתי, סובל מבעיה עתיקת יומין: כולם יסכימו על חשיבותו, אך בעת קביעת סדרי העדיפויות והקצאת המשאבים התואמת, ייפקד מקומו בהערכות, במדידות ובמבחן התוצאה.
זה מזכיר את הקלישאה על מזג האוויר - כולם מדברים עליו, אך איש לא עושה דבר כדי להשפיע עליו. יש בכל זאת הבדל חשוב - הסולם הערכי, להבדיל ממזג האוויר, הוא כולו מעשה ידי אדם.

אז מדוע הערכים אינם מובאים בחשבון בעת תכנון החשבון הלאומי? אולי מכיוון שלא יודעים כיצד לתקצב אותם, ואולי מכיוון שדעתם של מקבלי ההחלטות הכלכליות אינה נוחה מתוצאות שילובם בתחשיבי התקציב? זכורה לנו תפישה כלכלית שהושמעה פעם בהקשר הצבאי: "מקצצים כל מה שלא יורה". למזלנו, קיצצו את התפישה הזו באיבה, לאחר שהבינו כי ההיבטים הערכיים הם סוד כוחו האמיתי של הצבא (האדם בתוך המכונה). כיום מתחנכים מפקדי צה"ל על בסיס ערכי רוח צה"ל - הקוד האתי של הצבא, מתוך הבנה כי זהו מפתח המצוינות האמיתי. האם יש לנו קוד אתי מקביל למקבלי ההחלטות הכלכליות והתקציביות במישור הלאומי? ההיבטים הערכיים אינם תמיד אהובים על אלה שצריכים להראות תוצאות בטווח קצר.

אמר יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים - זורע חיטה. הדואג לשנים - נוטע עצים. הדואג לדורות - מחנך אנשים". בהקשר זה זכור ההבדל בין המדינאי החושב על הדורות הבאים, והפוליטיקאי החושב על הבחירות הבאות. מי שמנהל את הפוליטיקה הכלכלית נגוע אולי בחולשה זו. אלא שכשמגיעים (מחירי) המים עד נפש כתוצאה מתפישה כלכלית שכזו, נהפך הצדק החברתי מערך מופשט לכוח ציבורי מניע ומאיים גם להשפיע בבחירות הקרובות, ואז נוצר הקשב האמיתי במסדרונות השלטון. נכון, לערכים יש מחיר. אבל להיעדרם יש מחיר גבוה פי כמה. עמים ומדינות יצאו למהפכות על ערכים, ושם המחיר לא היה רק כלכלי, אלא גבה את משקלם של הערכים בדם רב. אולי כאן טמונה העצה הראשונה לוועדת טרכטנברג: לא להעריך את שוויים של הצעדים הנדרשים לפי מחיר ביצועם בלבד, אלא גם לפי מחיר אי-ביצועם, ועלותם בעוד כמה שנים לחברה הישראלית.

כך למשל, בנובמבר 2010 התריעה המועצה לצרכנות בכנסת על ההליך הפגום שבו התקבלה ההחלטה להסיר את הפיקוח ממוצרי החלב, ואף ביססה את טיעוניה על דו"ח מבקר המדינה. יותר הקשבה למועצה אז, ובעיקר פעולה מתקנת מצד השלטון, עשויה היתה למנוע את ההידרדרות שהובילה למחאת הקוטג', שכעת תעלה למדינה הרבה יותר. ואולי הדברים בסופו של דבר יצאו לטובה ואיפשרו להרחיב את יריעת הבקרה על מכלול בעיית יוקר המחייה - אבל זו כבר חוכמה שלאחר מעשה.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בהחלטת המדינה לפני שנים שלא להשקיע בהקמת מפעלי התפלת מים. החלטה אחרת אז היתה אולי מונעת את משבר המים של השנתיים האחרונות, שמעלותו הגבוהה כולנו סובלים כיום.

העצה השנייה לוועדת טרכטנברג תהיה בהתנהלות על פי סדר קדימויות נכון: תחילה יש לקבוע את הערכים שלאורם אנו מעוניינים לנהל את חיינו, ולפרוט את הביטוי צדק חברתי לשורה של נורמות קונקרטיות, ואז לתרגמן לביטויים מעשיים, בדמות החלטות וצעדים נדרשים. רק לאחר מכן יש להעמיד את המשמעות הכספית של צעדים אלה, ולחפש להם מקורות תקציביים.

כך למשל, אפשר להגדיר שצדק חברתי כולל, בין היתר, הבטחת רמת תזונה בסיסית במחירים סבירים לכלל האוכלוסייה. כדי לממש זאת ניתן לקבוע מוצר עוגן בכל קטגוריית מזון שיסופק לציבור במחיר סביר, ואם צריך - גם על ידי קביעת מחיר מירבי בפיקוח.

זהו העיקרון לניהול תהליך ערכי לקבלת החלטות - ערכים תחילה. אחרת, אנו נותנים לזנב לכשכש בכלב - ומניחים לכסף לנהל את איכות חיינו הציבוריים. וכידוע, הכסף הוא משרת טוב, אך אדון גרוע.

מדינת ישראל התגאתה תמיד בערך מוסף ערכי, שבא לידי ביטוי בתעודת הזהות הלאומית שלה - "אור לגויים", "מציון תצא תורה", או בלשון מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

המשבר הנוכחי משקף את הסכנה לאבד את הערך המוסף הזה, את הייחוד הזה, ואין מחיר תקציבי שיצדיק זאת.

ב-1948 בן גוריון צריך היה לקבל החלטה אם לפתוח את שערי המדינה לעלייה בלתי מוגבלת של פליטי השואה ויהודי מדינות ערב. המדינה היתה בת כמה שבועות, נתונה במלחמת הישרדות קשה מול כמה צבאות ערביים ובנחיתות בלתי אפשרית של נשק, תחמושת וכוחות בכל החזיתות.

בן גוריון הכריע אז כי מבחינה מוסרית, מדינה יהודית לא יכולה לסגור את שעריה בפני פליטים יהודיים, יהא המחיר אשר יהיה - והוביל את ההחלטה על פתיחת השערים לרווחה. לא בטוח שכל הכלכלנים ואנשי האוצר של אז תמכו בהחלטה ההיסטורית והערכית הזו. מזלנו שהיה אז בן גוריון, שידע לקבוע ולאכוף את סדר הקדימויות הנכון.

פרופ' טרכטנברג - יהיה זה לך המופת!

הכותב הוא מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות

המאמר התפרסם בדה מרקר בתאריך 18.08.2011